לקסיקון הקשרים לספרות הישראלית הוגש לקהל הקוראים כמחווה של כבוד, אמון ואהבה כלפי הספרות שנוצרה בישראל בשישים וחמש השנים הראשונות לקיומה. הערכים הכלולים בו מציגים תמונה מקיפה, עדכנית ומוקפדת, מחויבת לנורמות אקדמיות ועם זאת נגישה וידידותית ככל האפשר, של רוב השותפים ביצירת הספרות הישראלית במגוון תחומיה: סיפורת, שירה, מחזה, תרגום, מסה, ביקורת ומחקר. הכנת הלקסיקון המודפס נמשכה כשמונה שנים, והשתתפו בכתיבתו 169 מחברים, רובם חוקרי ספרות הפעילים במוסדות אקדמיים בארץ ומחוצה לה, ומיעוטם יוצרים ומבקרים מומחים לדבר. את שני העורכים ליוותה מערכת פעילה, ובה נציגים מן החוגים לספרות באוניברסיטאות השונות בארץ, וכן חבר יועצים אקדמיים בתחומים שונים. חברי המערכת השתתפו בכתיבת הערכים והשתתפו בסדרה ארוכה של דיונים שקבעו את עקרונותיו ותכולתו של הלקסיקון. התברר לנו שכמעט כל החלטה טכנית לכאורה מקפלת בתוכה שיקולי טעם, ממדים עקרוניים והיבטים אידיאולוגיים ותיאורטיים כבדי-משקל. משום כך ההכרעות שעיצבו בסופו של דבר את דיוקנו של הלקסיקון היו מורכבות, לא קלות וכרוכות לא פעם בוויכוחים נוקבים.

עם כל החידוש במפעל זה, הוא גם חוליה במסורת של כתיבה לקסיקונית הנמשכת מאז ראשיתה של הספרות העברית המודרנית, ומן הראוי להזכיר כאן את נקודות הציון הבולטות המסתמנות בה. אבן הדרך הראשונה היא ספר זכרון לסופרי ישראל החיים אתנו כיום, שהופיע בוורשה ב-1889 ביוזמתו ובהנחייתו של נחום סוקולוב, אם כי המחבר בפועל היה עוזרו, ישראל חיים זגורודסקי. מתוך תחושת גאות ושגשוג של ספרות המחדשת פניה עם תום תקופת ההשכלה, ביקש סוקולוב להציג את מלוא הגלריה של יוצרי הספרות העברית בזמן ההוא, ואף להוסיף עליהם את סופרי היידיש וסופרים הכותבים בעניינים יהודיים בלשונות אחרות. בפועל נכללו בספר, אמנם, כמעט אך ורק כותבי עברית, כ-220 במספר, וראש וראשון להם שלום יעקב אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים). לקסיקון חלוצי זה (שהופיע במהדורת צילום ב-1980 עם מבוא מאיר עיניים מאת ג' קרסל) התיישן מטבע הדברים כעבור זמן קצר, ובמיוחד לנוכח פריחתה המופלאה של הספרות העברית במזרח-אירופה ובשלוחותיה בפתח המאה העשרים. על רקע זה ניתן להבין את התעוררותו של חיים נחמן ביאליק ב-1915 ליזום הכנת לקסיקון חדש ומקיף של יוצרי הספרות העברית החדשה על כל ענפיה, ומתוך תפישת התרבות הרחבה שלו תיכנן לכלול בו לא רק כותבי שירה ופרוזה אלא הוגי דעות וחוקרי קדמוניות, פדגוגים וחכמי לשון. ביאליק מצא מועמד מתאים לחיבור הלקסיקון, הסופר-החוקר רב-הידע שמואל ליב ציטרון איש וילנה, וליווה את עבודתו בעידוד ובהדרכה לפחות עד 1921, אולם המפעל לא נשלם וצלל בתהום הנשייה. כך התהווה חלל ריק רב-שנים בתחום זה, שהתמלא בחלקו רק עם הופעת מלון הספרות החדשה העברית והכללית מאת אברהם שאנן (1959 ואילך). הספר מכיל ביוגרפיות קצרות והערכות על מבחר סופרים בלטריסטים עבריים מן המאה הי"ט ואילך, המשולבות בסקירות דומות על יוצרים בולטים בספרות העולם ומלֻוות במילון של מונחים בתורת הספרות.

המאורע החשוב ביותר בתחום ענייננו היה פרסומו של לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים מאת החוקר-הביבליוגרף ג' קרסל, בשני כרכים גדולים (1965; 1967). קרסל אימץ את גישתו המרחיבה של ביאליק, וכלל בספרו כ-3,000 ערכים על מחברים עבריים שפעלו מאז ראשית המאה הי"ח בכל התחומים של מדעי הרוח, למעט ספרות תורנית, ובמידה מסוימת גם בתחום מדעי הטבע והטכניקה. הערך והייחוד במפעלו נובעים מהקפדתו על הממד העובדתי הטהור – סקירה ביוגרפית דייקנית ופירוט ביבליוגרפי מלא של כל ספרי המחבר הנדון בלא הערכות וניתוחים ספרותיים – ובעיקר משלמוּת הנתונים, פרי עיון שקוד בן עשרות שנים במקורות ראשוניים לאין מספר. הלקסיקון של קרסל היה לשם דבר וזיכה את מחברו בדין בפרס ביאליק לחוכמת ישראל. במשך שני דורות הוא לא מש משולחנם של חוקרי הספרות העברית ולומדיה, ושימש להם כלי עזר חסר תחליף. עם זאת, במשך הזמן התיישן אף הוא, במיוחד לאור הסתעפותה והתרחבותה הגדולה של הספרות העברית, והספרות הישראלית בכלל, בחמישים השנים האחרונות.

הכנתו של הלקסיקון הנוכחי נבעה במידה רבה מן ההכרה כי הגיעה העת להעמיד המשך ראוי ומעודכן למפעלו של קרסל. לנגד עינינו עמדו שני מיזמים נוספים מפירות השנים האחרונות, שכבודם במקומו מונח אך אופיים שונה מזה של הלקסיקון שלנו. האחד הוא לקסיקון היסטורי של הסופרים העברים מאז תש"ח מאת משה גרנות (2009), ובו תמצית נתונים ביוגרפיים ורשימות ספרים של מאות מספרים, משוררים, חוקרים, עורכים ומתרגמים שפעלו בספרות העברית מאז קום המדינה. השני הוא לקסיקון ביו-ביבליוגרפי של הספרות העברית החדשה בעריכתו של הספרן-הביבליוגרף יוסף גלרון-גולדשלגר, איש אוניברסיטת אוהיו. זהו מיזם אינטרנטי מתפתח, רחב יריעה, המטמיע בתוכו מקורות שונים, ועיקר חשיבותו בנתונים הביבליוגרפיים המפורטים הכלולים בכל ערך.

אחד ההבדלים הבולטים בין הלקסיקון הנוכחי לקודמיו, מלבד צביונו האקדמי, נעוץ בעובדה שהלקסיקונים הקודמים היו פרי עבודתו של אדם אחד, ואילו כאן באה לידי ביטוי מומחיותם המצטברת של עשרות מחברים. אכן, כל הערכים הגדולים ורבים מן הערכים הבינוניים נכתבו על ידי חוקרים שהתמחו בכתביו של היוצר הנדון. וכך, הערכים הגדולים (כגון: ש"י עגנון, נתן אלתרמן, דוד אבידן, בנימין הרשב, אהרן אפלפלד, לאה גולדברג, יהודה עמיחי, דן מירון, גרשון שקד, ס' יזהר, מאיר ויזלטיר, רות אלמוג) נכתבו כמונוגרפיות קטנות, והם מציעים תמונה סמכותית רחבה של כלל מפעלו ודרך התפתחותו של היוצר.

כמה וכמה הכרעות נוספות קבעו את אופיו הייחודי של הלקסיקון. נמנה להלן את העיקריות שבהן. מסיבות עקרוניות ומעשיות החלטנו למקד את הלקסיקון בספרות היפה ובמחקר הסובב אותה בלבד. מן הבחינה הזאת הוא נבדל במפורש ממפעלו של קרסל, הכולל כאמור מחברים עבריים שפעלו במגוון רחב של תחומי דעת. לפיכך לא יימצאו כאן ערכים על היסטוריונים, פילוסופים ואנשי הגות, ביוגרפים, עיתונאים, תסריטאים, אנשי לשון, מבקרי אמנות ותיאטרון, גיאוגרפים או אנשי מדעי החברה, ובוודאי שלא על מחברים בתחום מדעי הטבע, אלא רק על מחברים הפועלים בתחומי "הרפובליקה הספרותית" במובנה המסוים והמוגדר. גם בתוך הגבולות האלה נקטנו שורה של הכרעות מצַמצמות. על אף החשיבות הרבה בעינינו של משתתפים חיוניים בחיי הספרות כמו עורכים, מוציאים לאור, מעצבים ומאיירים, אנשי תקשורת וקובעי מדיניות, סברנו שמן הראוי לייחד את הלקסיקון הזה למחברי טקסטים בלבד. בתחום חקר הספרות נכללו כאן רק חוקרים שעיסוקם בספרות העברית המודרנית, ולא נכללו חוקרים המתמקדים בספרות שקדמה לה, כגון ספרות המדרש, ימי הביניים ותקופת ההשכלה.

הכרעות אלה לא נבעו בשום אופן מתפישה שיפוטית של יוצרים ספציפיים או של תחומי עשייה "גבוהים" ו"נמוכים" כביכול, אלא מן הרצון להעמיד גבולות ברורים בין תחום הספרות היפה למבוגרים ומחקרה ובין תחומי יצירה גובלים. ואמנם, כמתחייב מאופיו של לקסיקון כזה, לא הופעלו שיקולי איכות בהרכבת רשימת הערכים, וספרות-פנאי פופולרית קלת משקל מיוצגת בו לצד הפסגות הנישאות ביותר של הספרות היפה האמנותית. יסוד השיפוט וההערכה משתקף בעיקר בקביעת היקפו היחסי של כל ערך, כך שמטבע הדברים יוצרים חשובים יותר בעינינו זכו לערכים נרחבים יותר משל אחרים, ולהפך. ההחלטה על ממדיו של כל ערך הובאה לדיון ולהכרעה של כל חברי המערכת. באופן כללי נקבעו שלוש קטגוריות ראשיות: ערכים קטנים, ערכים בינוניים וערכים גדולים. 

הלקסיקון מקיף את הספרות שנוצרה מאז הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 ועד 2013 בידי בני כל הדורות הספרותיים שהיו פעילים בטווח השנים האלה. קו החתך הזה, שיש בו יסוד שרירותי בלתי נמנע, קבע שסופרים בולטים שהלכו לעולמם לפני 1948 (כגון ביאליק וטשרניחובסקי בשירה, ברנר וברדיצ'בסקי בסיפורת) אינם נכללים בו, גם אם רישומה של יצירתם הוסיף ומוסיף להדהד בתרבות הישראלית. מנגד נכללו כאן סופרים אחרים מבני אותו דור, שעיקר יצירתם לפני קום המדינה, אך זכו לראות בכינונה של ישראל הריבונית והספיקו לפעול בה בשנותיהם האחרונות (כגון אשר ברש ודבורה בארון בסיפורת, דוד שמעוני וזלמן שניאור בשירה).

אמנם רוב היוצרים הכלולים כאן הם סופרים עבריים, אולם במפורש אין זה לקסיקון של הספרות העברית בלבד, אלא של הספרות הישראלית, בכל הלשונות שהיא נכתבת בהן מאז קום המדינה בידי יהודים ולא-יהודים. הקורא ימצא כאן ערכים על סופרים כותבי ערבית, אנגלית, יידיש, פולנית, סרבו-קרואטית, רוסית, הונגרית, גרמנית, אפריקאנס וכל כיוצא באלה. ביקשנו להעמיד תמונה כוללת של היצירה הספרותית בישראל, וגם בזה הלקסיקון שלנו שונה ונבדל מקודמיו.

החלטנו להרחיב את הגדרת הספרות הישראלית בכיוון נוסף, ולייצג בלקסיקון גם את הספרות העברית שנכתבה ונכתבת מאז 1948 מחוץ למדינת ישראל, וכן את חוקרי הספרות העברית הפועלים ברחבי העולם (כיום בעיקר בארצות הברית). הנחתנו היתה כי פעילות זו אינה עומדת בפני עצמה, אלא מצטרפת בסופו של דבר לחשבונה הכולל של הספרות העברית, שמרכזה בישראל, ומה גם שישראל היא זירת השיח והתהודה העיקרית שלה. לכן יימצאו כאן, למשל, ערכים על אחרוני הסופרים העבריים בברית המועצות (משה חיוג, צבי פרייגרזון), על יוצרי הספרות העברית באמריקה (כגון ראובן ואלנרוד, גבריאל פרייל ויצחק זילברשלג) ועל מבקרים וחוקרים שישבו ויושבים אף הם מעבר לאוקיינוס (כגון ישעיה רבינוביץ, יעקב קבקוב, אברהם הולץ ואברהם בנד).

אחת השאלות שניצבו לפתחנו היתה קביעת "סף המינימום" לכניסה ללקסיקון מבחינת היקף הנוכחות של היוצר. שאלה זו נוגעת בעיקר לסופרים שפירסמו ספרי ביכורים לא מכבר, וכן לחוקרים שפירסמו את עבודת הדוקטור שלהם כספר ראשון אך טרם התבססו בשדה האקדמי. האם כל מי שחיבר ולו ספר אחד צריך להיכלל כאן, כשם שנהג ג' קרסל בלקסיקון שלו? לאחר הרהור ושיקול החלטנו לנקוט את "קריטריון הספר השני", דהיינו: מי שחיבר לפחות שני ספרים למבוגרים, המעידים על הסתמנותו של מסלול יצירה עקבי, יזכה לערך בלקסיקון. התרנו לעצמנו לחרוג מן הכלל הזה במקרים בודדים, כאשר ספר ראשון ויחיד של מחבר כלשהו נראה לנו בעל ערך מיוחד.

מעבר להכרעות העקרוניות שנמנו כאן, ייחודו של הלקסיקון נעוץ במידה רבה בטיבם של הערכים הכלולים בו. בכל ערך ביקשנו להעמיד תשתית אינפורמטיבית מדויקת: תיאור תולדות חייו של הסופר ומהלך יצירתו, מניית ספריו העיקריים ותרגומיהם, אזכור הפרסים החשובים שזכה בהם, וכן ביבליוגרפיה קצרה של דברי ביקורת ומחקר בולטים העוסקים בו. מעבר למידע הביו-ביבליוגרפי מצויה בכל הערכים, קטנים כגדולים, גם הערכה ספרותית כוללת: מאפיינים תוכניים וסגנוניים בולטים, השתייכות לדורות ואסכולות ספרותיים, תיאור ספרים בולטים, סוגי יצירה ומגמות מרכזיות, מסלולי התפתחות, השפעות ספרותיות וכל כיוצא באלה. כאן בעיקר בא לידי ביטוי יתרון המומחיות של הכותבים, וכאן האתגר שניצב לפניהם: העמדת דיוקן עשיר ומורכב, המטמיע בתוכו את עיקרי התפישות המחקריות ביחס לסופר הנדון, וכל זאת במספר מילים מצומצם. בשל התמשכות העבודה על פני כמה שנים היה צורך בעדכון שוטף של הערכים העוסקים בסופרים פעילים, ועשינו כל מאמץ להגיש לקורא לקסיקון שהנתונים בו מעודכנים עד לאביב 2013.

בחרנו להקדיש את הלקסיקון לזכרו של פרופ' גרשון שקד – ההיסטוריון, החוקר, המבקר והמורה הדגול של הספרות העברית, שהיה מורה-דרך וידיד לחברי המערכת. התחושה בחסרונו והגעגועים לנוכחותו משותפים לכולנו. רוחב היריעה של עבודתו ועומק תובנותיה, המתחים הרוחניים המשוקעים במחקריו, הטוטליות של עיסוקו בספרות העברית ובספרויות היהודים, תפישתו את הספרות העברית כיסוד המהפכה הציונית – כל אלה ועוד משמשים מופת לנו, כמו לרבים מתלמידיו. "ספרות הרואית", כינה אותה שקד בפתח חיבורו ההיסטוריוגרפי הגדול הסיפורת העברית 1980-1880, והוסיף: "היא לא רק נוצרה על-ידי חברתה ותרבותה, היא גם יצרה אותן. היא עיצבה מציאות לא פחות משעוצבה על ידה. היא נתקיימה בתחילה דרך נס, בזמן בלבד, ללא ארץ, התהוותה בשבילי חתחתים, נפתולים ולבטים, עד שיצרה יחד עמן מקום ומרחב לחיים". את המרחב הספרותי שנעשה למרחב חיים ביקשנו להציג גם בלקסיקון זה. אנו מקווים שמתוך מאות הערכים המכונסים כאן תצטייר תמונה קבוצתית של ספרות צעירה ופורחת, בעלת שורשים עמוקים ומסועפים, שהניבה פירות הילולים ויש לה תפקיד מרכזי בעיצוב חיינו ועתידנו בארץ.