סופר, מתרגם ותסריטאי
נולד בקיבוץ גזית. ב-1991 ראה אור ספרו הראשון, קובץ הסיפורים "ביום שבו ירו בראש הממשלה (סיפורי אהבה)" בהוצאת עם עובד. נובלה מתוך הקובץ, "בקרוב, יקרה לך משהו טוב!", הפכה לסרט בבימויו של אייל שיראי ב-2006. במרכז הספר אנשים צעירים, פרשות אהבותיהם והחמצותיהם. הדמויות מאופיינות כמעין גולים או נוודים נצחיים שביתם ומולדתם, שנגלים להם כמעט תמיד בדמות אדם אחר, שבים ונגזלים מהם. הקובץ זכה לפופולריות ונתפס כייצוג נאמן לרוח הדור. לאחריו הופיעו גם הרומן "לאן הולך הזיכרון אחרי שאנחנו מתים" (1996) וקובץ הסיפורים, קטעי הסטירה וההגות "אושר" (2001). נשוי לאמנית איריס דה-בוטון, ויחד עמה פרסם כמה ספרי ילדים.
בשנים 2001-1990 כתב וערך את המדור הסאטירי "השער האחורי" בעיתון "העיר". לצד סאטירה שולבו במדור גם תרגומי שירה ועבודות אמנות. מבחר מקטעי הטור כונס בספר "חייו ומותו של השער האחורי או: ככה עברו עשר שנים בלי שהרגשתי" (2006).
תרגם שירה וספרות אמריקנית, בהם "סיפורי ניק אדמס" של ארנסט המינגווי; "שירים" של מארק סטרנד ו"שירים" של ריימונד קארבר. מרבה לכתוב לתכניות טלוויזיה (בהן "החמישייה הקאמרית", "שמונה דקות ביום", "הרצועה", "בטיפול") ולפרקים כותב גם פזמונים. יוצר הסדרה המשרד שלה שתי עונות. הסדרה מבוססת על סדרה בריטית בעלת אותו שם ובעלת עלילה מוקומנטרית דומה.
את יצירתו נוהגים לשייך לזו של הדור הספרותי המכונה פוסט-מודרני, שעמו נמנים גם אתגר קרת ואורלי קסטל-בלום. היא מאופיינת כנוטה לעסוק בספֵרה האישית ולהשתמש בשפה פשוטה, רזה, המשלבת בתוכה סלנג ושפת דיבור. ה"חסכנות" המאפיינת בדרך כלל את סגנונו מבליטה את נטייתו להשתמש לעתים במטפורות יצירתיות ומורכבות.
בכתיבתו הוא מרבה לערב ז'אנרים (פרוזה, הגות, סאטירה, תרגומי שירה), ולטשטש גבולות בין מציאות לבדיון (למשל, יסודות פנטסטיים בפרוזה ריאליסטית, ציטוטים פיקטיביים של דמויות אמיתיות ביצירותיו הסאטיריות). ממקורות ההשראה שלו: סופרים ומשוררים אמריקנים דוגמת ריימונד קארבר, מרק סטרנד וארנסט המינגוויי, ובספרות הישראלית – יצירתו של יורם קניוק. הפואטיקה שלו מבקשת להעמיד חלופה לזו של יוצרים מרכזיים בני הדור הקודם, אשר סוג המחויבות הפוליטית-אידיאולוגית שלהם, אופן תיאור המציאות ביצירתם, ובעיקר הסגנון והשפה האופייניים לה, נתפשים בעיניו כחוטאים לאמת ולחוויה האנושית. עם זאת, הימנעותו מכתיבה בשפה גבוהה או מליצית אינה נובעת מצמצום רגשי או פואטי אלא דווקא מתפישת עולם המייחסת חשיבות עצומה לשפה ולכוחה, ולכן נוהגת בה משנה זהירות. כפי שמעיד שם ספרו הראשון, השפה היא אחד המנגנונים שדרכם פולשים הפומבי, הלאומי והפוליטי לתוך הפרטי, רומסים ומנכסים אותם. כתיבתו עושה שימוש מפגיע בקיטש ובנרטיבים ספרותיים וקולנועיים מוכרים ואף שחוקים כדי לתאר את האופן שבו תבניות ודימויים ממוחזרים (ולשיטתו גם שקריים) – בין שמקורם באתוס הלאומי ובין שנוצרו על ידי הזירה המסחרית-תקשורתית – מעצבים את הקיום והזהות, מוחקים את האישי והאותנטי ועלולים להוביל לתוצאות הרסניות; בד בבד, ניסיונו לפרק את הדפוסים השגורים נועד גם לחלץ רגש ומשמעות חדשה מן המטפורות והסיפורים שאיבדו את תוקפם.
אף שהיצירה של וייל מעבירה את המוקד לפרטי ולשאלות קיומיות, היא עוסקת בדרכה גם בסוגיות טעונות בחברה ובתרבות הישראלית. כתיבתו אינה דתית במובן המקובל, ואף על פי כן היא חדורה באמונה, אמונה באהבה, בכוחן של מילים להוביל למעשים ושל סיפורים לשנות חיים, ומונעת מחיפוש רוחני אחר אמת ואחר חסד אנושי. ספרו האחרון עד כה הוא ״חמישה חלומות״.

טאוב, גדי. "המרד השפוף, על תרבות צעירה בישראל". תל-אביב: הקיבוץ המאוחד. 1997. 13-21, 138-154; סתיו, שירה. "מה שאני זוכרת מהשער האחורי: 'חייו ומותו של השער האחורי"'. "הארץ" ספרים. 15.11.2006. 4; צור, שי. "חיים כמעט מתוקים: '"אושר"'. "הארץ" ספרים. 11.7.2001. 6.

שי צור