סופרת ועיתונאית
נולדה בתל אביב. סבה היה הפעיל הציוני והרופא ד"ר שמעון גלבץ, מראשי ארגון "החלוץ", פעיל מרכזי באגף השמאלי של "צעירי ציון" בברית המועצות של ראשית שנות העשרים במאה העשרים, והוגה רעיון הקיבוץ "העיר"וני. היא אחותו של המוזיקאי שמעון גלבץ. גדלה והתחנכה בתל אביב, בבאר שבע ובחיפה. שירתה בצבא ככתבת "במחנה גדנ"ע".
למדה מדעי המדינה וספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה וקולנוע וספרות אנגלית באוניברסיטת תל-אביב. החלה לעבוד בעיתונות ב-1983, תחילה כמבקרת קולנוע במקומון הירושלמי "כל" "העיר" וככתבת תרבות ב"הארץ", ולאחר מכן כעורכת תרבות ומבקרת קולנוע וטלוויזיה במקומון התל-אביבי "העיר" (1984-1991) וב"מעריב" (1991-2003). ערכה את תוכנית התרבות "המעגל הקטן" (ערוץ 1, 1997- 1999), וכתבה תסריטים לסדרת הטלוויזיה ""פלורנטין"" (ערוץ 2, 1995).
פרסומה הספרותי הראשון הוא המסה "כולנו נמלים בשיירה", שנ"כל"לה בקובץ "אנשים מתו מפחד" (1994), מסות על מלחמת המפרץ הראשונה בעריכת רינו צרור. פרסומה הראשון כמחברת פרוזה בדיונית הוא סיפורה הקצר "אפונים", שנבחר כאחד המומלצים בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" 2004. פרשה מעבודה עיתונאית במהלך כתיבת הרומן הראשון שלה, "את בתקופה טובה" (חרגול, 2004). בעקבותיו הופיע הרומן השני "מקופלת" (2006), שעליו הייתה מועמדת לקבלת פרס ספיר בשנת 2008. ב-2012 יצא ספרה השלישי "המתים והחיים מאוד".
ספריה כתובים בסגנון כמו-יומני, המהלך על הגבול בין אוטוביוגרפיה לבדיון. הגיבורות-מספרות מתמודדות עם משברים קיומיים חריפים, המאיימים על עצם רציפותם של החיים ועל מסגרותיהם הבסיסיות. ב"את בתקופה טובה" נאבקת הגיבורה עם התפרצות אלימה של מחלת הסרטן ועם בדיקות הסי.טי התקופתיות שהיא נאלצת לעבור בעקבות ההחלמה ממנה, ב"מקופלת" ההתמודדות היא עם התפרקותם הפתאומית של נישואיה, וב"המתים והחיים מאוד" מתמודדת הגיבורה עם מותו של האב.
הסגנון הכמו-יומני, הממזג את זרם התודעה של המודרניזם המוקדם עם טכניקות סיפר פוסט-מודרניסטיות שמטשטשות את ההבחנה בין תיעוד, בדיון ריאליסטי, גרוטסקה ופנטסיה, מאפשר לגיבורה המספרת לנוע בצורה חופשית בין העלילה המתעדת את התפתחותו של המשבר, לבין הפרטים הקטנים והגדולים של שגרת חייה והתנודות של תודעתה וחיי הרגש שלה. הקשב הדק לפרטי החיים ולתנודות הרגש והתודעה של הגיבורות-מספרות בורא רצפים קיומיים ועלילתיים חלופיים, רוויים ביצירתיות לשונית ובהומור, שבעזרתם הן שורדות את המשבר.
ה"כל"י המרכזי שלה הוא העברית המיוחדת, הממזגת שני מקורות השפעה מנוגדים. האחד הוא העברית שהתפתחה במקומונים של שנות השמונים והתשעים והתגבשה לכדי סגנון ספרותי מוביל על ידי סופרים כאורלי קסטל-בלום ואתגר קרת; והשני הוא שירת הנשים העברית של חמישים השנה האחרונות, בעיקר של דליה רביקוביץ', יונה וולך ואגי משעול. התוצאה היא עברית מובנית ומורכבת מבחינה תחבירית, המצטיינת בעושר לקסיקלי, פיגורטיבי ורטורי, שאינו פוגע בצלילותה. באמצעות העברית הזאת היא מצליחה לעצב ולתזמר מצבים נפשיים קיצוניים, אך דינמיים ויצירתיים, כפחד מוות, זעם, בדידות, יאוש ואופוריה.

בן, מנחם. "הספר הטוב ביותר של השנה". "מעריב" זמן תל אביב. 4.6.2004. 71; סתיו, שירה. "להקיא, להכניס כביסה למייבש, לתפוס זיון, לבכות". "הארץ" ספרים. 6.12.2006. 4; בלבן, אברהם. ""כל" אישה נשואה משהו שבור בה. עדיין". "הארץ" ספרים. 2.4.2007. 44.

אלי הירש